פסק-דין בתיק ת"א 5155-07

כללי

1.         בתביעה שבפני עותרת התובעת לפנות את הנתבעים 2-1 מחנות המצויה בגוש 3932 חלקה 89 ברחוב פינסקר 8 בראשל"צ, ואשר רשומה בבעלות התובעת והנתבעת 3 בחלקים שווים (ר' נסח רישום המקרקעין, נספח א' לכתב התביעה המתוקן). בנוסף נדרש שכ"ד ראוי עבור 7 השנים שקדמו להגשת התביעה, בערכי השוק החופשי. כן נדרשו תשלום הוצאות החזקה, שכ"ד ראוי בגין איחור בפינוי, ושכ"ד ראוי עבור שימוש בחניה. לטענת התובעת, הנתבעים לא שילמו דמי מפתח ועל כן אינם זכאים למעמד של דייר מוגן. לחלופין נטען כי הדייר נטש את הנכס או העבירו לאחר, ועל כן צומחת עילת פינוי. בנוסף נטען כי הסכם השכירות הופר בכך שלא שולם שכ"ד בסכומים ובמועדים הנדרשים, בכך שנעשה שימוש בחצר לחניה ללא הסכמה, וכן בכך שמטרת השכירות שונתה (משיווק ירקות לביצים).

2.         הנתבעים השיבו כי הנתבע 2 קיבל את ההחזקה במושכר בשנת 1965 מאת הבעלים דאז, מר אלברט סימן טוב ז"ל, וזאת עפ"י הסכם דיירות מוגנת בכתב וכנגד תשלום דמי מפתח. נטען כי הורי התובעת, שרכשו את הנכס מהבעלים המקורי, עשו כן בכפוף לדיירות המוגנת. נטען כי הנתבע 2 מעולם לא נטש את המושכר אלא שהוא עובד שם יחד עם בנו, הנתבע 1, מאז הגיע הבן לגיל 13. הנתבעים טענו כי שילמו שכ"ד לאם התובעת במזומן וביד, ולאחר פטירתה - לחשבון בנק של התובעת עצמה. אשר למטרת השכירות - נטען כי השינוי נעשה בהסכמת אם התובעת, וכי אינו מהותי. הנתבעים טענו כי הם מחזיקים בנכס עשרות שנים ללא מחאה מצד התובעת, וכי תביעתה התיישנה ולמצער סובלת משיהוי ניכר. כן נטען כי החנות היא מקור לחמם, ולכן הם זכאים לחלופין לסעד מן הצדק.

3.         השאלות המתעוררות בהליך דנא הן בעיקרן שאלות שבעובדה. להלן אדון בטענות הצדדים כסדרן. במישור הדיוני: מטעם התובעת הצהירו היא עצמה וגיסה, מר מידד בנדורי. מטעם הנתבעים הצהירו הם עצמם וכן הנתבעת 3, וה"ה אליהו דוד, יעקב כהן, חממי אליהו, טיטינצי שמעון ויוסי עמר. העדים נחקרו בפני. ב"כ הצדדים סיכמו בכתב.

            דיון

4.         שאלת הדיירות המוגנת - מן התשתית הראייתית עולה כי הנתבע 2 רכש דיירות מוגנת במושכר, מכח תשלום דמי מפתח בסך 11,000 ל"י, ביולי 1965. חוזה השכירות הכתוב, שנכרת בין הנתבע 2 לבין ה"ה סימן טוב ביום 1.7.1965, לא תייחס לתשלום דמי מפתח או לטיב השכירות (נספח א' לכתב ההגנה המתוקן). ואולם יש לשים לב כי מדובר בטופס חוזה סטנדרטי. הצדדים מילאו פרטים אישיים בכתב-יד בשורות המתאימות, והוסיפו שתי הערות קצרות במקום המיועד לכך ("בשום אופן לא ישנה השוכר את השימוש בחנות בלי הסכמת בעל הבית. השוכר מתחייב לא לאחוז שום ארגזים וכד' מחוץ לחנות").

5.         הנתבע 2 העיד כי "קנה את החנות" בתשלום במזומן, מכספי אביו מעיראק, וזאת מבלי שקרא את ההסכם הכתוב (שכן אינו קורא עברית), ומתוך ש"היתה אמונה בזמן הזה" (ר' עדותו בפ' ע' 39 ש' 8-7; ע' 40 ש' 27-20 וש' 33; ע' 41 ש' 9-1). מר אליהו דוד, דודו של הנתבע 2, העיד כי הנתבע 2 "ביקש שאתלווה אליו, הוא בן אחותי, כי הולך לקנות חנות. הלכתי איתו. ישבנו במסעדה. שני אנשים היו שם. המוכר והמתווך. התחילו מו"מ כמה צריך לשלם. בסוף הגיעו להסכמה. אחרי זה אחד מהם אמר שזה בדמי מפתח. אפריים [הנתבע 2] קם ורצה ללכת. אז אמרו שזה אותו דבר. אין מה לדאוג. אין מה לדאוג גם אני עשיתי בדמי מפתח" (פ' ע' 56 ש' 33-30). מר אליהו הוסיף: "בתקופה הזו היה אמון בין אנשים לא כמו היום... אמרתי לו שזה בדמי מפתח, גם אמרו לי אנשים. היה זקי שהוא בעל המסעדה והוא אמר אותו דבר... הוא [הנתבע 2] בא עם חבילת כסף... אחרי שספר את הכסף ההוא [סימן טוב ז"ל] לא היה בטוח שזה הכסף ואמרתי לו שיספור עוד פעם והוא ספר עוד פעם והכניס לכיס" (פ' ע' 57 ש' 27-2). 

6.         הנתבעים הציגו עדויות שכנים שנכחו במעמד הארוע, ואשר העידו כי שמעו וראו את הנתבע 2 משלם כסף כדי "לקנות את החנות". מר טיטנצי העיד שהוא מכיר את הנתבע 2 משנת 1951, במסגרת מסחר בירקות, וכי שררו ביניהם יחסי חברות (ס' 5-3 לתצהירו). לדבריו נהג לאכול עם הנתבע 2 במסעדה של זקי, בה הכינו מאכלים של עדת האורפלים (ס' 6 לתצהירו). מר טיטינצי הצהיר שזכור לו כי בשנת 1965 פגש במסעדה את הנתבע 2 יחד עם דוד אליהו והמתווך משה מזרחי, וכי שמע שהם מדברים על מכירת החנות, ואף ראה את הנתבע מוסר חבילת שטרות (ס' 9-7 לתצהירו). לדבריו, הנתבע 2 סיפר לו שקנה את החנות בדמי מפתח, עבור 11,000 לירות (ס' 13 לתצהירו). מר טיטינצי הודה כי לא ראה כמה כסף שולם: "רק ראיתי כסף, ספר כסף ונתן לו, לא יודע כמה ומה היה" (פ' ע' 37 ש' 24). יחד עם זאת טען: "אני יודע שהוא קנה את החנות ממנו בזמנו... שמעתי שמדברים ביניהם שהוא קונה ממנו את החנות" (פ' ע' 38 ש' 11-9). גם מר אליהו חממי העיד שישב במסעדה, "וראיתי שהוא [הנתבע 2] סופר לו כסף... ראיתי שהוא [סימן טוב ז"ל] קורא לו [לנתבע] ואומר לו מברוק, מזל טוב שקנה" (פ' ע' 55 ש' 14 וש' 32).

7.         התנהלות בעלי הדין בפועל, במשך כארבעה עשורים (משנת 1965 ועד מחצית שנת 2004), מלמדת כי ראו בנתבע 2 דייר מוגן. התובעת העידה שהוריה ז"ל רכשו את הנכס מצד שלישי בשנת 1972 (פ' ע' 9 ש' 20). ההורים העניקו לה את הנכס במתנה בשנת 1987, בסמוך לפטירת האב (עדותה בפ' ע' 9 ש' 30, ע' 10 ש' 14-11; ע' 20 ש' 26-19; ע' 24 ש' 33 עד ע' 25 ש' 1). היא עצמה התגוררה כל העת בארצות הברית, אך ביקרה את הוריה מעת לעת, ו"כל דבר הם אמרו לי" (פ' ע' 10 ש' 12-11 וש' 29, ע' 11 ש' 17 וש' 33-32; ע' 12 ש' 31; ע' 15 ש' 22-20). ההורים ניהלו את המושכר וגבו שכ"ד, ללא מעורבות מצידה (פ' ע' 12 ש' 14-1).

8.      במהלך כל השנים, התובעת היתה ערה לכך שהנתבע 2 מחזיק במושכר כדייר מוגן (פ' ע' 15 ש' 33-24):

"ת. אמא אמרה לי, ראיתי שזה שתי חנויות כמו שאני אומרת, הדירות למעלה שמתחלקות. ידעתי שזה חנות ירקות וידעתי שהחנות השנייה היא חנות של מאפייה. בחנות הירקות החזיק סבתי מרדכי [הנתבע] ובמאפיה החזיק חכם שוילי ואשתו.

ש. שאלת בית המשפט - כל אחד מהם החזיק מכוח מה?

ת. הם היו דיירים.

ש. דיירים מוגנים?

ת. אני יודעת שהמאפיה היתה בשכירות חופשית, של חכם שוילי, ולגבי סבתי הוא היה דייר מוגן בחנות הירקות.

ש. כאשר את רכשת את הנכס ידעת שיושב שם מר סבתי בחנות הירקות כדייר מוגן?

ת. נכון."

ובהמשך (פ' ע' 17 ש' 3-1):

אני מבחינה זו שאמא אמרה לי כשהם העבירו את החנות, אחד זה דמי מפתח והשני זה חופשי. זה מה שאני ידעתי. כאשר אמא העבירה את הנכס על שמי היא אמרה לי שחנות אחת מוגנת והשנייה לא (ההדגשות הוספו).